טיעונים לעונש –  הוכחת נסיבות מחמירות מעבר לספק סביר

בשלב שאחרי הכרעת הדין- יתקיימו טיעונים לעונש.

בית המשפט שומע את הטיעונים לעונש ולאחר מכן גוזר את הדין.

הטיעונים לעונש נחלקים לשני חלקים:  

• ראיות לעונש

בשלב הראשון, יוצגו ראיות לעונש.  ראיות לעונש, הן ראיות שביכולתן להשפיע על העונש שיגזר.

ראיות לעונש מטעם הנאשם- יכולות להיות: תעודות, עדים שיעידו על אופיו הטוב, מסמכים, חוות דעת, ועוד.

ראיות לעונש מטעם התביעה- כמו רישום פלילי של נאשם, תמונות, סרטון, מתלונן שיעיד על הנזק שנגרם לו מהעבירה. או לעיתים אף יעיד לטובת הנאשם ויבקש להקל עמו.

• טיעונים לעונש

לאחר שהוצגו הראיות לעונש יוצגו טיעונים לעונש.

כל צד יטען להחמיר או להקל עם הנאשם לפי הנתונים אותם יציג ולפי הראיות לעונש שהביא.

הטיעונים לעונש מבוססים על  פסיקה קודמת, תקדימים קודמים, נימוקים והסברים הקשורים בעבירה ובמבצע העבירה.

האם ראיות לעונש ובמסגרתן עדות מתלונן לעונש יכולה להחמיר עם נאשם מעבר לעובדות כתב האישום?  

מטרת המאמר

מטרת המאמר היא לשים דגש על סעיף 40 י׳ לחוק. בסעיף זה נקבע כי נסיבות מחמירות שיוצגו בשלב הטיעונים לעונש, יש להוכיח מעבר לספק סביר על מנת שבית המשפט יוכל להתחשב בהם בגזירת העונש ולהחמיר בגינן את עונשו של הנאשם.

בפרקטיקה הנוהגת לעיתים, לא באמת מתקיים הליך ״הוכחות״ הנדרש בשלב הראיות לעונש, וראיות לעונש המחמירות עם הנאשם נכנסות בדלת האחורית, וסותרות את עובדות כתב האישום בו הודה.

הדרך להתגבר על כך, היא ראשית, בהסדר הטיעון. על הסדר הטיעון לכלול גם הסכמות על הראיות לעונש. ושנית, על ההגנה לעמוד על כך שראייה לעונש המחמירה עם נאשם תוכח מעבר לספק סביר כנדרש בתיקון 113 (תיקון 113 הוא הבניית שיקול הדעת בענישה, חקיקת סעיף 40א׳ – 40 טו׳ לחוק העונשין התשל״ז-1977 שפורט את שיקולי בית המשפט בבואו לגזור עונשו של נאשם)

הוכחת נסיבות מחמירות מעבר לספק סביר

לדוגמא: נניח כי אדם הורשע בעבירת תקיפה הגורמת חבלה, בכך שדחף את המתלונן וגרם לו לשטף דם ברגל.  

ובשלב הראיות לעונש, מגיע המתלונן ואומר שאותו כאב ושטף דם התפתח בהמשך והתגלה כשבר. והוא נדרש לגיבוס רגלו.

בית המשפט בשלב גזירת העונש, מחויב להיצמד לעובדות כתב האישום ולפיהן הנזק הוא שטף דם ברגל. אך הופיע בפניו מתלונן שטוען לנסיבות חמורות יותר, במקרה זה חל סעיף 40י׳ (ג) לחוק העונשין.

על פי סעיף 40י׳ (ג):

 ״בית המשפט יקבע כי התקיימה נסיבה מחמירה הקשורה בביצוע העבירה אם היא הוכחה מעבר לספק סביר…״

כאשר לא הוכחו נסיבות המחמירות מעבר לספק סביר,  בית המשפט יצמד לעובדות כתב האישום המתוקן כפי שהוא ולסעיף העבירה כפי שהוא. כתב בעניין זה י׳ ואקי: ״מוצדק להציב דרישה מחמירה לצורך הוכחת נסיבות מחמירות, שכן יש בהן כדי להשפיע על רמת הפגיעה בחירותו של הנאשם, לא פחות מיסודות העבירה. מבחינה מוסרית ועקרונית, מוצדק לדרוש רמת הוכחה גבוהה כפי שמקובל לצורך הוכחת אשמה במשפט הפלילי. לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה יש השפעה פוטנציאלית רבה על העונש שיוטל על הנאשם. על כן, ראוי שתידרש לגביהן רמת ההוכחה המרבית של מעבר לספק סביר, ועל ספק עובדתי יפעל לטובתו של הנאשם.״ להדגיש, ״כאשר מדובר בנסיבות ״פנימיות״ הנמנות עם הגדרת העבירה, יוטל הנטל להוכחתן על התביעה ברמה של הוכחה מעבר לכל ספק סביר ואילו כאשר מדובר בנסיבות ״חיצוניות״ הקשורות לביצוע של כל עבירה יעמוד נטל ההוכחה, כקבוע בחוק, על מאזן ההסתברויות.״ 

ולשאלה על מי הנטל השכנוע, בהעדר קביעה מצד המחוקק : גורס ואקי ״בהתאם לגישה המקובלת, הבאה לידי ביטוי באמרה ״המוציא מחברו עליו הראיה״, הנטל להוכחת טענה מוטל על הטוען אותה. כאשר מדובר בנסיבות מחמירות הקשורות לביצוע עבירה, יש להטיל על התביעה את נטל השכנוע (כאמור לעיל, מעבר לספק סביר)״ (יניב ואקי דיני ראיות כרך ד׳ פרק 69 ע׳  2214-2216 (הוצאה ראשונה 2021) ) .

היבט נוסף של נסיבות מחמירות המופיעות בשלב הראיות לעונש הוא חריגה מעובדות כתב האישום שהנה למעשה, חריגה מהסדר טיעון.

חשיפת בית המשפט במסגרת הראיות לעונש, לעובדות שונות מעובדות כתב האישום, מפתיעות ומחמירות עם הנאשם, שאין להן זכר בכתב האישום המתוקן (ואף לא המקורי), עלולה להתרחש בעדות מתלונן לעונש. אך מתן משקל מכריע והטיית הכף לפי עדות זו הינה סטייה מהסדר טיעון.

כאמור בסעיף 40י(ד) לחוק: ״מבלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (ב)(2), הודה הנאשם בעובדות כתב האישום, בין לאחר שמיעת הראיות ובין לפני כן, יכלול כתב האישום שבו הודה את כל העובדות והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה״

תכלית החוק הינה, שאדם לא ייענש על סמך עובדות שלא הודה בהן או שלא הוכחו.

ועל כן, יש לוודא שכתב האישום יכלול את כל הנסיבות שעליהן תבקש התביעה להסתמך בשלב הטיעונים לעונש. אם התביעה לא תעשה כן, והנאשם יודה בעובדות כתב האישום, היא לא תוכל להתבסס בטיעוניה לעונש על הנסיבות שהושמטו, אלא כפוף לאמור בסעיף 40י(ב)(2). (י׳ רבין י׳ ואקי דיני עונשין כרך ג׳ פרק 3 ע׳  146 (הוצאה ראשונה 2022)) ע״פ 3667/13 ח׳טיב נ׳ מדינת ישראל (14.10.2014) שם נקבע: ״משהודה הנאשם בעובדות כתב האישום, משקף כתב האישום את הסכמת הצדדים לאמור בו. כל חזרה מהסכמה זו, שינוי שלה או הוספה לה בבחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, תידרש לעמוד בתנאים שנקבעו בסעיף 40י(ב)(2) לחוק העונשין. תנאים אלו אינם מתקיימים במקרה דנן.״,  ע״פ 4289/14 חנונה נ׳ מדינת ישראל (21.1.2015) ״בהקשר זה קובע ביהמ"ש כי ככלל, לצורך גזירת הדין, אל לו לביהמ"ש להיזקק לעובדות שלא בא זכרן בכתב האישום בו הודה הנאשם במסגרת הסדר הטיעון עמו. בהקשר זה, יש לתת את הדעת גם לעובדות אשר שונו או הושמטו מכתב האישום המתוקן ביחס לכתב האישום המקורי, כך שביהמ"ש ייתן לעובדות עליהן הסכימו הצדדים את הפירוש המשפטי המשקף את אומד דעתם בהסדר הטיעון ובמסמך כתב האישום המתוקן. העובדה כי במקרה דנן בחרו הצדדים להשמיט את התיבה "במהירות גבוהה" – אשר הופיעה בכתב האישום המקורי – ולהחליפה במסגרת כתב האישום המתוקן בתיבה "במהירות העולה על המותר", משקפת את אומד דעת הצדדים להפחית מאשמו של ברבי בכל הקשור למהירות נהיגתו.״

יניב ואקי, כתב בעניין זה ״בשאלת נטלי ההוכחה, אין הצדקה כי ההכרעות השיפוטיות לעניין עונשו של הנאשם לא תהיינה מושתתות על עובדות מוכחות. יש לשאוף כי ההכרעה השיפוטית בדבר הענישה תתבסס על הכרעות עובדתיות אמינות. ואולם, מידת ההוכחה לקביעת ממצא עובדתי צריך שתיקבע לפי השלכותיה של ההכרעה העובדתית על העונש- אם יש בכוחה להקל בעונשו של הנאשם או להחמיר בו, ומהי מידת השפעתה על העונש.״ ״נטל ההוכחה צריך שייקבע לפי השפעתה של הנסיבה על האשמה המיוחסת לנאשם ועל מידת העונש שיוטל עליו. כאשר מדובר בנסיבות שיש בכוחן להחמיר באורח ניכר בעונשו של הנאשם, ייתכן שתידרש מידת הוכחה גבוהה יותר. מנגד, כאשר מידת ההשפעה על העונש קטנה, או שמדובר בנסיבה מקילה, יש להסתפק בנטל הוכחה נמוך יותר.״   (יניב ואקי דיני ראיות כרך ד׳ פרק 69 ע׳  2199 (הוצאה ראשונה 2021) ) 

את שלב הטיעונים לעונש והראיות לעונש יש לתכנן יחד עם האסטרטגיה המשפטית כבר בתחילת התיק.

משרדנו מתמחה בתחום הפלילי בכל שלבי ההליך

פנו אלינו לייעוץ משפטי . משרד בת-אל חיים יואל, עו״ד